נסענו לגן החיות הקטנטן, שבתל אביבית מקומית מסתכם בכלוב
רחב מימדים ושלולית קטנה בה חיים 5 יעלים, 9 ברווזים, מס'
אוזניות, ויותר ציפורים. אני מיד ניסיתי לאמוד את שטח המחייה
הפרטי המוענק לכל חיה, עד שהבנתי שחישוב בשלושה מימדים:
חי-דומם-מתמטיקה, הוא הרבה למעלה מכוחותיי, אז הנחתי בקול
את הסוגיה ביננו, ונאנחתי. אחרי שהילד סיים ללטף דרך הסורגים
את היעלים, ואני עמדתי בגבורה בפיתוי המתון של:"אתה נזהר, נכון?"
וגם:"אתה בטוח שיעל אוהבת ליטופים?", בעל הגוון הפולני-חרדתי,
הלכנו להשתעשע בגן ההרפתקאות. הפינה שזכורה לי מילדותי כגן
רחב ידיים שמציע שפע מתקני עץ מאתגרים ומסוכנים, התגלתה
כארבעה מתקנים, שחלקם לא התקרבו מעולם לפועל א.ת.ג.ר.
בשבתות ההן עם אבא לא זכור לי גזלן מקומי, שהפעם הפליא עם
המוסיקה המוכרת, עד שהקטנצ'יק רייר התניה קלאסית ופנה לעברו,
ורק אז נזכר לשאול: "אפשר גלידה?"
למרות שבאופן רשמי ומשפחתי, הוכתר הארוע כפגישת מבוא לאוכל
בריא, הבנתי שהדרך לליבו של הילד תאלץ לעבור דרך הארטיק.
בעודנו ניצבים מול השלט המפרט את מבחר הגלידות, אני מחשבת
כמה צבעי מאכל, סוכר ושאר רעלים מכילים הלקקנים, והוא מתלבט
בין פיצוץ לבין בומבה, ותודה למפרסמים המליטריסטים, קלטתי שאני
מנותקת מעולם השלגונים, שמתקדם מהר ורחב מדי, לטעמי, כי אני
עדיין תקועה בעידן הקסטה וארטיק שוקו-בננה. הילדון בחר לו מפלצת
גלידתית, ואני נתבקשתי לדחוף אותו על הנדנדה. "חזק או גבוה?"
התחכמתי. "חזק וגבוה", השיב לי כגמולי, ואני הדגמתי דחיפות
מקצועיות, כי בכל זאת גדלתי אח קטן ושובב. המנודנד נהנה,
ליקק והנזיל לתפארת, ואני העברתי לו ריבועי טישיו, לא מאמינה
לרגע שהם יותירו אותו נקי ולא דביק. ככה היינו עסוקים כל אחד
בשלו, עד שלאחר כמה דקות, ובלי להתכוון, צנח לו חצי ארטיק
על החול, ולי לא נותר אלא למלמל: "צדיקים מלאכתם נעשית
בידי אחרים", ולהציע לשטוף ידיים בברזיה ממול.משם המשכנו
למתקנים המאתגרים, כמו למשל גשר השרשראות המתנייד.
המתוק טיפס במהרה למעלה ואני עודדתי במילים טובות מלמטה,
רק כדי שיבין שלכל אחד מאתנו תפקיד משלו. הוא לא הבין,
ואני נקראתי לעלות. במסגרת הקונפליקט "אני או חיי", ציינתי
לעצמי שאי אפשר להגיד לילד בן חמש שאני לוקה בפחד גבהים,
במיוחד לא למול גשר שמתנשא לגובה 2 מ' מעל פני הקרקע,
ולהסביר שזה לא הגובה, ולא אני, זה הכל בגלל אי-יציבות הגשר.
אז טיפסתי. מהר. כדי לגמור עם זה. עמדתי על הגשר והחלטתי
להשתמש בנסיון כחוויה טיפולית. אמנם נסיון נמוך, קצר ומהיר,
אבל עם הצלחה בסופו, שלא כמו אז, בחוויה הגבוהה, הארוכה
והאיטית, המכונה סנפלינג, כשחשבתי שזו הדרך להלחם בפחד
ולהראות לו מאיפה משתינה הדגה, זו עם קסדת המגן שכמעט
דגמנה זאת בלייב. לשמחתי הגשר לא היה ארוך, אך כל פסיעה
לא קרבה אותי לסופו, ואחיזתי האיתנה בשלשלאות הותירה סימנים
אליפטיים עזים בכפות ידיי. חוצמזה הייתי חייבת להמשיך לשוחח איתו
כאילו שנינו רוחצים בבריכה מחוממת צמודת קרקע, ולשתוק לו על
הקפיצות והנדנודים שהיא מדגים, שעה שאני מזכירה לעצמי לנשום,
להרגיע את תעוקת החזה, ולהשאר בחיים, עם קצת צבע בלחיים.
נכון שאל מול הפחד הזה, שלקח אותי רחוק, גבוה, והרבה יותר מביך
ועצוב, יכולתי לשלוף את הקלף המנצח שהייתי קצינה עם רובה,
(אמנם רק לאורך הקורס, אבל מי אמר שהילד צריך לדעת הכל?),
אך כיצד ניתן להעמיד דוגמא ומופת לאומץ ונחישות של קצינה
ישראלית בצבא הטוב בעולם, עם פחד מגשר צעצוע על מתקן
שעשוע לילדים? משהגעתי לקצה הגשר הבנתי שאני חייבת
לסוב על עקבותיי, כי הדרך אל החופש עוברת דרך צמד
מגלשות שאינן הולמות את מימדי גופי, אז בלי לחשוב,
הסתובבתי ועשיתי שוב את הגשר, הפעם במהירות שיא
לנשים בעלות חרדת נטישה וגובה, ורק משעמדתי ושתי
רגליי יצוקות על האדמה, הבנתי שיכולתי לרדת מצדו השני
של הגשר, לו רק הלחץ לא היה מעלים לי את הקשר
שבין העיניים והמוח. החושך הבריח אותנו לחלק העיוני
של הפעילות, ואני התכוננתי לקראתו.
התחלתי לדבר על אוכל, על חשיבותו של מזון בריא, לגוף,
לשרירים, לעור, דחפתי הרבה את המילה ברזל, חוזק ובריאות,
והרהרתי לעצמי איך לעזאזל מכניסים למונולוג בן עשר דקות,
מושגים כמו אבות המזון, צבעי מאכל, רעלים, סוכרים, ריסוסים,
כמה בדיחות וסיפור מרתק שיצית את דמיונו וסקרנותו של הילד,
כדי שלא יירדם, וישתכנע להסכים ולטעום מאכלים חדשים, שלא
לדבר על שינוי התזונה האישית שלו, וכל זה אצל ילד מאוד נבון
בן חמישה לחמש, שלא מת על אוכל אבל אוהב ג'אנק פוד
ופריכיות אורז, שונא לצחצח שיניים ונרדם עם בקבוק פטל בפה.
בגלל שלא כל דבר מגיע עם חוברת הסברה, נאלצתי להשתמש
באמנות האלתור והאינטואיציה, נעזרתי במושג "הגוף אוהב",
ושכחתי את "לא לאכול רק דרך העיניים". התחלתי עם צבעי מאכל,
עברתי לריסוסים ושרשרת המזון, עד שלא נותרה ברירה ומצאתי
את עצמי הוגה את המילה המפורשת "אורגני", מפרקת אותה
לאור ו-גני, ומחזקת בדוגמא נוספת למילת משולבת (תפוז),
שיראה איזה יופי האקדמיה מסדרת לנו את הדברים הבריאים
במילים מקסימות שעושות חשק לאכול רק מזון טבעי ומלא ויטמינים.
השיעור עבר לא רע, והמסרים נקלטו יפה, לפחות לטווח הקצר,
כי הילד בעצמו הציע להפחית הליקוק ארטיקים. זה אמנם לא גרר
בעקבותיו צהלת שמחה מלווה ברשימת ירקות אינסופית,
אבל היי, גם רומא לא נכבשה ברבע שעה. בשלב חיפוש החניה
הודיע הילד על רעב, הצביע על ג'אנקיית הפוד האהובה עליו
ובקש לאכול שם. לכי תסבירו לו שמילא הצחנה והבחילות האיומות
שיאחזו בי, אלא שאין מערבבין אידיאולוגיה צרכנית-חתרנית-
אלטרנטיבית-אורגנית, עם זוהמת טיגון, וכוח משחית של
תאגידי ענק שעושקים ילדים מלוכסני עיניים בני שבע וחצי,
ועכשיו נושמים. רתמתי את מצוקת החניה לטובתי ולבסוף גם
הצלחנו להגיע לגולת הכותרת של היום, חנות הטבע הגדולה
בעיר, כדי לעבור חווית קניה בריאה, או בקיצור לרכוש גרגירי
חומוס יבש.
אמו של הילדון לא מאמינה בקניות משותפות עם הצאצא, וכך
יוצא שמדי פעם אני והוא פוסעים שלובי יד למעדניות ומרכולים,
זוכים בשיעורים על צרכנות נבונה ופוגשים ירקות ופירות,
בנסיון כמעט נואש לחבב אותם עליו. זה לא אומר שאנחנו לא
משחקים תופסת, מחבואים או חדים חידות במעברים, בעיקר
כדי שאני לא אאבד את שפיות דעתי הזמנית, משפע הגירויים
והפיתויים סביב. אז מה אם בתום חיי אני אזכר כמי שגררה
אותו במעברים צרים והכריחה אותו לשתות מים. כל אחד
והתפקיד שלו. לשמחתי החומוס התנמנם לו בקצה החנות,
מה שאפשר לנו לעבור את שביל הנחש המפותל, להעצר ליד
כל אחת מהחביות הגדולות, להציץ לתוכן, להריח, לגעת
ולהתוודע לשורת מצרכים מוזרים. ברור שפה ושם הצבעתי
והעליתי על נס מוצרים שהוא מכיר ואוהב, כדי שלא ירגיש לגמרי
תלוש, כמוני, בפעם הראשונה שנכנסתי לחנות טבע וחיפשתי
שזיף אומבושי, ולא חשוב כרגע מה זה ואיך הוגים זאת.
חוויה חושית, קוראים לזה, ואם אתקל בנציג ועדת דברת הבאה,
ואשאל לדעתי באשר לשיטות ההוראה בארץ, אזכיר לו את טקס
הדבש שנערך ב"חדר", ואפילו אלחין עבורו את ג'ינגל המחץ,
שהגתה מי שסיימה יב' שנים במערכת החינוך המקומית,
ללא חוויה חושית חיובית אחת, והרי התוצאה:
אם למידה מתוך חוויה חושית / לילדינו הרכים נושיט /
נתהדר בדור המאופיין בהתנהגות נעימה ואנושית /
לה.. לה.. לה ושיט ובול שיט.
מקרר הגבינות הנביט לנו אפשרויות קסומות וגם את התובנה
הכי חשובה שקיבלתי, שגם ילד בן תיכף חמש חש ריגוש גדול
בעצם הקניה, והנה הוא כבר מבקש לרכוש גבינה עם זעתר.
אני: "אבל אתה לא אוהב זעתר". הוא: "אני אוהב בייגלה עם
זעתר". אני: "נכון, רק שבגבינה אתה לא תאהב", משמע לא
בא לי לנסות את זה עליך היום, בוא נלך על בטוח ומיד אני
משתכללת בתשובות שלי, בחיי. כך עמדנו מול המקרר,
בוחנים מעדנים וגבינות עזים, בקר וכבשים, מציינים שהוא
אוהב חלב עיזים (מי ידע, שהאורבנצ'יק שמבלה אצל
סבא וסבתא בקיבוץ, בקי בהלכות מחלבות), מבדילים בין מעדן
לגבינה, ומסכמים על גבינה לבנה ומעדן סויה. משהגענו לאזור
הירקות, השמעתי אנחה מצערת על שהוא לא אוהב, וויטמינים
וכל הג'ז הזה, והוא טען: "אבל אני כן אוהב, גזר לא מבושל,
ושומר". "שומרררר", הצטמררתי, כי ראיתי אותו עוד שנתיים
יושב בקרן רחוב עם כוס עארק ביד אחת, משקשק קוביות
שש-בש בשניה, ומתאמן על להדליק באנגים בעיניים עצומות,
אבל נזכרתי ששומר הוא ירק וכל השאר שולי.
קנחנו בממתק חרובים, או כמו שלמדנו מהשיר: בשבילו זה דני,
בשבילך חלב, ולעזאזל עם השומנים המוקשים. המטריה נעלמה
תוך שניה בפה הקטן, ואנו יצאנו מהחנות עייפים אך מרוצים.
בבית, במקלחת, אפילו צחצחנו שיניים יחד, אמנם בלי משחה,
אבל פעמיים. פעם לפני השינה, ופעם נוספת אחרי שהוא טעם
ממעדן הסויה והכריז שהוא לא מספיק מתוק.
כעת נותר רק לאמו של המתוקון, לקחת אותו לרופא השיניים
שיתן הסבר מקצועי בחלוק לבן, על חשיבות הצחצוח, על פטל
וסוכרים, כי צמד המחנכים בקרוס וקריוס, כבר מזמן לא עושים
רושם על הצעיר, שקצת כמו כולנו, מאמין שמה שלא רואים,
לא קיים.
** סיפור אחד מתוך אוסף שהכנתי כמתנת יומולדת לחברתי,
אמא של יהלי, איתו ביליתי שעות אינסופיות, בשנה אחת מחייו.
יהלי יחגוג 10 בעוד מס' חודשים **
