אני לא זוכרת מה נהגתי לאכול לארוחת הערב בימי נערותי,
אבל את סכין המטבח הירוקה אני זוכרת היטב. זו היתה סכין
בעלת ידית אחיזה מפלסטיק ירוק ולהב קטן ורב שיניים
אני זוכרת גם את הנקישות שהפיק הסכין בבואו במגע עם
קרש החיתוך עשוי העץ, שכבר אז ידע ימים יפים יותר מאלה
לפי מקצב החיתוך זיהיתי מי חותך מה, ואיזה סלט יוגש לארוחת
הערב.
עם השנים החלו לזרום למטבחינו הקולקטיבי סכינים קצת יותר
גדולות, אך עדיין בעלי ידיות אחיזה מפלסטיק, בצבעים של לבן,
כתום, אדום, חום, וכחול. כשגדלתי, גם אני אחזתי בסין שכזו,
בעיקר כי לא היו חלופות. ככה התגלגלו השנים, ממש גדלתי
והתפתחתי, וגם היבואנים החלו להעשיר את חנויות הכלים בשלל
סכינים, אבל אני הייתי נאמנה לסכין הלבנה שלי, שלימים יהיה
מחירה 2 ש"ח ברשת האהובה עלי :הכל בשני ש"ח – חוץ ממה שלא.
בחלומי הייתי מבקרת מדי פעם ברשת, מגלה סכין בצבע שחסר לי
רוכשת, כאילו אני אוחזת באיזה אוסף נדיר שיום יבוא ויקדם אותי
בחיים, ירכוש לי מוניטין, הערכה, סיפוק והמון כסף כדי לרכוש עוד
ועוד סכינים.אבל לא להפטר מהישנים, כי זו חברות לחיים. תשאלו
את מקי סכינאי.
עכשיו הייתי צריכה לצרף מתכון לסלט ברוח שנות השמונים, עם
מלפפון קלוף, עגבניה בטעם של פעם ושמן מבקבוק פלסטיק של
שמן זית, או איזה דיפ גבינה מעניין. אבל לשמחתינו, ואתם יכולים
להחזיר את הפפריקה למזווה, אני לא בעד מלפפון קלוף, ובטח
שלא מתבלי גבינה, ועימך הסליחה, הכוהנת רות סירקיס.
מכיוון שזה פוסט רבע נוסטלגי, חצי פרלוגי והשאר נתון לויכוח,
אני אחמוק למגירת כלי המטבח שלי, ואשוב עם סיום הסיפור.
