סיוט ושמה פומלה ינואר 14, 2009

 

את פ' (מתעצלת לאחרונה) הכרתי כשהייתי בת 20.

בסיום כל ארוחה משפחתית בצהרי שישי, בבית סבתו וסבו

של בנזוגי דאז, היו מציידים את הילדים (שזה אנחנו),

בסל פלסטיק כתום עמוס תפוזים ופומלות "מהעץ”-

אין לי מושג מאיזה. אז לא התעניינתי בפירות וגננות-

וקופסה של מרק עוף של סבתא.

כזוג אולטרה צעיר, שמחזיק דירה שכורה ומתקיים בעיקר

ממשכורת זעומה אחת, לא שלי, משלוחי הפירות הנ"ל היו

פינוק גדול. במיוחד כשב' (עכשיו זו לא עצלות, זו דיסקרטיות),

אהוב ליבי דאז, שהיה הבחור הכי מפונק שפגשתי בחיי, היה

אחראי על קילוף, פירוק והגשת הפלח חף ממעטה לבן. זה

המאמץ היחיד שהוא הרשה לעצמו באותם ימים (בעצם גם

בשנים שבאו אחר כך) שהיה לו קשר כלשהו למטבח ולהגשת

מזון. כשהיינו מתכנסים על הספה בסלון לעת ערב, מתחממים

מחום הלב ואש הקרב, והוא היה שואל: "בא לך על פומלה?",

ידעתי ששעת העונג הגיעה, כי הוא זה שעומד להתכלכך ולהשאר

בידיים דביקות, בעוד אני, הנסיכה האהובה, תתענג על הפ'

המהוללת ותשאר ריחנית, נקיה וצחה, כמעט כביום היוולדה.

השנים חלפו, ב' נישא לאחרת, וכנראה עדיין לא מדיח כלים, אני

התאהבתי פה ושם, ותמיד הקפדתי לרכוש פומלות ולבקש מבני

הזוג שלי להגיש לי אותן הישר לפי. שריטה קטנה שכזו. מדוע

מעולם לא ביקשתי מחברותיי לעמול על מלאכת הקילוף?

וואלה לא יודעת. אולי כי הקרייבינג לפומלה מגיע תמיד באישון

ליל, והן, נורמליות שכמותן, כבר מזמן כרכו את עצמן היטב

בחלום נעים. אתמול זה קרה. הייתי בגפי והפומלה קרצה לי.

קרצתי חזרה והוספתי שאני נורא מצטערת, אין לי קולף אנושי-

פרטי כרגע, ושהיא תאלץ להמתין. היא התעקשה, ואני חסרת

אופי שכמוני, נטלתי אותה לידיי ונגשתי למטבח. נפטרתי

מהכיפות, חרצתי בסכין לאורך הפרי, ואז החל הסיוט: איך

אקלוף את הפרי ואשאיר את ידיי נקיות, חסרות ריח הפרי

ונטולות דביקות? תשובה: הצטיידי בכפפות או הכנסי הישר

לגוב הפומלות. אז נטלתי מגבת מטבח, קערה גדולה ומגש,

והתיישבתי להתמודד עם המשימה. להגיד שהתענגתי זה

יהיה לעשות שקר בפי. הפ' היתה חביבה, אולי אפילו טעימה

מאוד, רק שאני הייתי מוטרדת מהדביקות באצבעותיי, מהריח

שנצמד לידיי ולא יניח גם אם אחפוף את כפותיי בקפה שחור

(נוהל הרחקת ריח דגים מידיים), שלא לדבר על חדירת הניחוח

לתוך הציפורניים, וכן, אני מריחה את זה. לכן אני מכריזה בזו

שעד שלא אמצא לי קולף אנושי צמוד ואוהב (אותי, לו'כפת לי

שלא יחבב פ'), אני מתנזרת מכל משפחת הפ', בעצב רב וביגון

קודר מסויים.

ועכשיו, עם יד על הלב, אתם קולפים בעצמכם או שגם אתם מגישים

בחיוך רחב את פ' למקורבכם ומצפים לטיפול הולם?

 

זה לא שהתחרפנתי סופית ואני מאמינה שקילוף פ' הוא סיוט אמיתי.

שבוע קשה עבר על כוחותינו, ואני מרשה לעצמי להתפרע עם מילים

וכוונות.

הפוטנציאליות שלו ינואר 13, 2009

 

 

ידידי משכבר התקשר, ופיו טרוניה חדשה: אני לא יכול עם הבחורות

האלה (מה חדש??), מאז פקדה אותנו מהפכת הבריאות, לקבוע

דייט הופך למשימה בלתי אפשרית. "מה הבעיה?" ניסיתי למקד

אותו, והוא התחיל להשמיץ בקצב אש. "או קיי, או קיי, הבנתי

שהבחורה מאמש לא באה לך טוב, אבל למה לירות בכל נשותיך

לעתיד, בים, ביבשה ובאוויר?"

הוא נרגע קצת, ומרשף מילותיו הבנתי שהדרישות הקולינריות-

בריאותיות של הפוטנצאיליות שלו, איך לאמר, מג'ננות אותו, ולא

ממש לטובה. "היתה אחת, נקרא לה המלומדת" הוא המשיך,

"שרצתה לקבוע דייט לשעה 17, כי החל מ-18 ועד הבוקר שלמחרת,

היא צורכת רק מים מינרלים". והיתה המתולתלת הטבעונית, שלא

יושבת בבתי קפה שמגישים  מוצרי עוף ובשר". זה לא נורא אמרתי,

יש שפע של בתי קפה חלביים-כשרים. "ומה נעשה בשישי בערב,

נזמין TA מבני ברק?" ו"דרך אגב", התעניינתי, "איך אתה יודע

שהיא מתולתלת?", מהפייסבוק כמובן, חשבת שפתחתי אינטואיציה

חזותית? התאכזבתי, כי לשניה אחת בודדה ציפיתי שכן.

אה, הוא נזכר, "והיתה את שיאנית העולם בחוצפה, שבקשה, אמנם

בנימוס, שלא יבואו אל פי, יממה לפני המפגש בשר ועוף, כי היא

מריחה זאת בהבל פה". טוב, כאן כבר צחקתי, כי זו באמת בקשה

הזויה לדייט ראשון, ולא שאני לא מבינה אותה. בטח  לפני הדייט

השלישי היא פורשת את משתנתה באשר לשימו שבמוצרי היגיינה,

עשה ואל תעשה. "תשמע", צחקתי וניסיתי למשוך זמן לארגון

מחשבותיי, "לא יזיק לך להיות קצת פלורליסטי ולהכיר עוד

מטבחים בעיר הגדולה למעט השניים שאתה מחתים בהם

כרטיס. תזכור שרק לפני שנה, דחית על הסף את הרעיון להמנע

מקפה משעות אחה"צ ואילך, והיום זה חלק משיגרת חייך, אז מי

יודע איך יראה התפריט שלך בעוד שנה ושנתיים ויותר, ושלא תעיז

לנסות עלי את טיעוני המחר נמות שלך, כי גם מסגריות נפרדת,

ונראה לך טבעי לגמרי לצאת רק עם בחורות לא מעשנות ולהשאיר

את המאפרות לאחרים.

וככה רק בשביל לסכם את העניין בנימה אישית שתלחץ לו על כל

הכפתורים, שאלתי: "אתה אוהב אותי?", בטח אוהב. מת, מת עליך."

ואתה זוכר שאני מן הכלאה של צמחונית-טבעונית –אורגנית?" מה זה

זוכר, לא מצליח לשכוח, "יופי, ככה אני אוהבת אותך", עניתי, והוא מיד

העלה זכרונות מהערב ההוא שבו עברנו שבעה בתי קפה עד

שהמכובדת, זו אני, מצאה מה לאכול. העובדה שהארוע המדובר היה

לפני חמש שנים, שמאז התגמשתי, ושזה קרה בטבריה, כמובן לא

מפריעה לידידי לשלוף את המקרה בדקות הקשות ביננו.  אז להבא,

בכל פעם שאיזו רקפת יחודית תבקש להתחשב בצרכיה, תעלה אותי

בצג המקביל בישותך, ותענה בנימוס ובחייכנות, כי מי יודע מה מסתתר

מתחת לסלע? ובליבי הוספתי: "חכה, חכה לשיחת הטלפון שלי על

הגברים של ימינו, ונראה אותך בשעת דחק מוציא אותם גיבורי על,

אחד אחד".

 

 

לבריאות ינואר 11, 2009

 

 

נסענו לגן החיות הקטנטן, שבתל אביבית מקומית מסתכם בכלוב

רחב מימדים ושלולית קטנה בה חיים 5 יעלים, 9 ברווזים, מס'

אוזניות, ויותר ציפורים. אני מיד ניסיתי לאמוד את שטח המחייה

הפרטי המוענק לכל חיה, עד שהבנתי שחישוב בשלושה מימדים:

חי-דומם-מתמטיקה, הוא הרבה למעלה מכוחותיי, אז הנחתי בקול

את הסוגיה ביננו, ונאנחתי. אחרי שהילד סיים ללטף דרך הסורגים

את היעלים, ואני עמדתי בגבורה בפיתוי המתון של:"אתה נזהר, נכון?"

וגם:"אתה בטוח שיעל אוהבת ליטופים?", בעל הגוון הפולני-חרדתי,

הלכנו להשתעשע בגן ההרפתקאות. הפינה שזכורה לי מילדותי כגן

רחב ידיים שמציע שפע מתקני עץ מאתגרים ומסוכנים, התגלתה

כארבעה מתקנים, שחלקם לא התקרבו  מעולם לפועל א.ת.ג.ר.

בשבתות ההן עם אבא לא זכור לי גזלן מקומי, שהפעם הפליא עם

המוסיקה המוכרת, עד שהקטנצ'יק רייר התניה קלאסית ופנה לעברו,

ורק אז נזכר לשאול: "אפשר גלידה?"

למרות שבאופן רשמי ומשפחתי, הוכתר הארוע כפגישת מבוא לאוכל

בריא, הבנתי שהדרך לליבו של הילד תאלץ לעבור דרך הארטיק.

בעודנו ניצבים מול השלט המפרט את מבחר הגלידות, אני מחשבת

כמה צבעי מאכל, סוכר ושאר רעלים מכילים הלקקנים, והוא מתלבט

בין פיצוץ לבין בומבה, ותודה למפרסמים המליטריסטים, קלטתי שאני

מנותקת מעולם השלגונים, שמתקדם מהר ורחב מדי, לטעמי, כי אני

עדיין תקועה בעידן הקסטה וארטיק שוקו-בננה. הילדון בחר לו מפלצת

גלידתית, ואני נתבקשתי לדחוף אותו על הנדנדה. "חזק או גבוה?"

התחכמתי. "חזק וגבוה", השיב לי כגמולי, ואני הדגמתי דחיפות

מקצועיות, כי בכל זאת גדלתי אח קטן ושובב. המנודנד נהנה,

ליקק והנזיל לתפארת, ואני העברתי לו ריבועי טישיו, לא מאמינה

לרגע שהם יותירו אותו נקי ולא דביק. ככה היינו עסוקים כל אחד

בשלו, עד שלאחר כמה דקות, ובלי להתכוון, צנח לו חצי ארטיק

על החול, ולי לא נותר אלא למלמל: "צדיקים מלאכתם נעשית

בידי אחרים", ולהציע לשטוף ידיים בברזיה ממול.משם המשכנו

למתקנים המאתגרים, כמו למשל גשר השרשראות המתנייד.

המתוק טיפס במהרה למעלה ואני עודדתי במילים טובות מלמטה,

רק כדי שיבין שלכל אחד מאתנו תפקיד משלו. הוא לא הבין,

ואני נקראתי לעלות. במסגרת הקונפליקט "אני או חיי", ציינתי

לעצמי שאי אפשר להגיד לילד בן חמש שאני לוקה בפחד גבהים,

במיוחד לא למול גשר שמתנשא לגובה 2 מ' מעל פני הקרקע,

ולהסביר שזה לא הגובה, ולא אני, זה הכל בגלל אי-יציבות הגשר.

אז טיפסתי. מהר. כדי לגמור עם זה. עמדתי על הגשר והחלטתי

להשתמש בנסיון כחוויה טיפולית. אמנם נסיון נמוך, קצר ומהיר,

אבל עם הצלחה בסופו, שלא כמו אז, בחוויה הגבוהה, הארוכה

והאיטית, המכונה סנפלינג, כשחשבתי שזו הדרך להלחם בפחד

ולהראות לו מאיפה משתינה הדגה, זו עם קסדת המגן שכמעט

דגמנה זאת בלייב. לשמחתי הגשר לא היה ארוך, אך כל פסיעה

לא קרבה אותי לסופו, ואחיזתי האיתנה בשלשלאות הותירה סימנים

אליפטיים עזים בכפות ידיי. חוצמזה הייתי חייבת להמשיך לשוחח איתו

כאילו שנינו רוחצים בבריכה מחוממת צמודת קרקע, ולשתוק לו על

הקפיצות והנדנודים שהיא מדגים, שעה שאני מזכירה לעצמי לנשום,

להרגיע את תעוקת החזה, ולהשאר בחיים, עם קצת צבע בלחיים.

נכון שאל מול הפחד הזה, שלקח אותי רחוק, גבוה, והרבה יותר מביך

ועצוב, יכולתי לשלוף את הקלף המנצח שהייתי קצינה עם רובה,

(אמנם רק לאורך הקורס, אבל מי אמר שהילד צריך לדעת הכל?),

אך כיצד ניתן להעמיד דוגמא ומופת לאומץ ונחישות של קצינה

ישראלית בצבא הטוב בעולם, עם פחד מגשר צעצוע על מתקן

שעשוע לילדים? משהגעתי לקצה הגשר הבנתי שאני חייבת

לסוב על עקבותיי, כי הדרך אל החופש עוברת דרך צמד

מגלשות שאינן הולמות את מימדי גופי, אז בלי לחשוב,

הסתובבתי ועשיתי שוב את הגשר, הפעם במהירות שיא

לנשים בעלות חרדת נטישה וגובה, ורק משעמדתי ושתי

רגליי יצוקות על האדמה, הבנתי שיכולתי לרדת מצדו השני

של הגשר, לו רק הלחץ לא היה מעלים לי את הקשר

שבין העיניים והמוח. החושך הבריח אותנו לחלק העיוני

של הפעילות, ואני התכוננתי לקראתו.

התחלתי לדבר על אוכל, על חשיבותו של מזון בריא, לגוף,

לשרירים, לעור, דחפתי הרבה את המילה ברזל, חוזק ובריאות,

והרהרתי לעצמי איך לעזאזל מכניסים למונולוג בן עשר דקות,

מושגים כמו אבות המזון, צבעי מאכל, רעלים, סוכרים, ריסוסים,

כמה בדיחות וסיפור מרתק שיצית את דמיונו וסקרנותו של הילד,

כדי שלא יירדם, וישתכנע להסכים ולטעום מאכלים חדשים, שלא

לדבר על שינוי התזונה האישית שלו, וכל זה אצל ילד מאוד נבון

בן חמישה לחמש, שלא מת על אוכל אבל אוהב ג'אנק פוד

ופריכיות אורז, שונא לצחצח שיניים ונרדם עם בקבוק פטל בפה.

בגלל שלא כל דבר מגיע עם חוברת הסברה, נאלצתי להשתמש

באמנות האלתור והאינטואיציה, נעזרתי במושג "הגוף אוהב",

ושכחתי את "לא לאכול רק דרך העיניים". התחלתי עם צבעי מאכל,

עברתי לריסוסים ושרשרת המזון, עד שלא נותרה ברירה ומצאתי

את עצמי הוגה את המילה המפורשת "אורגני", מפרקת אותה

לאור ו-גני, ומחזקת בדוגמא נוספת למילת משולבת  (תפוז),

שיראה איזה יופי האקדמיה מסדרת לנו את הדברים הבריאים

במילים מקסימות שעושות חשק לאכול רק מזון טבעי ומלא ויטמינים.

השיעור עבר לא רע, והמסרים נקלטו יפה, לפחות לטווח הקצר,

כי הילד בעצמו הציע להפחית הליקוק ארטיקים. זה אמנם לא גרר

בעקבותיו צהלת שמחה מלווה ברשימת ירקות אינסופית,

אבל היי, גם רומא לא נכבשה ברבע שעה. בשלב חיפוש החניה

הודיע הילד על רעב, הצביע על ג'אנקיית הפוד האהובה עליו

ובקש לאכול שם. לכי תסבירו לו שמילא הצחנה והבחילות האיומות

שיאחזו בי, אלא שאין מערבבין אידיאולוגיה צרכנית-חתרנית-

אלטרנטיבית-אורגנית, עם זוהמת טיגון, וכוח משחית של

תאגידי ענק שעושקים ילדים מלוכסני עיניים בני שבע וחצי,

ועכשיו נושמים. רתמתי את מצוקת החניה לטובתי ולבסוף גם

הצלחנו להגיע לגולת הכותרת של היום, חנות הטבע הגדולה

בעיר, כדי לעבור חווית קניה בריאה, או בקיצור לרכוש גרגירי

חומוס יבש.

אמו של הילדון לא מאמינה בקניות משותפות עם הצאצא, וכך

יוצא שמדי פעם אני והוא פוסעים שלובי יד למעדניות ומרכולים,

זוכים בשיעורים על צרכנות נבונה ופוגשים ירקות ופירות,

בנסיון כמעט נואש לחבב אותם עליו. זה לא אומר שאנחנו לא

משחקים תופסת, מחבואים או חדים חידות במעברים, בעיקר

כדי שאני לא אאבד את שפיות דעתי הזמנית, משפע הגירויים

והפיתויים סביב. אז מה אם בתום חיי אני אזכר כמי שגררה

אותו במעברים צרים והכריחה אותו לשתות מים. כל אחד

והתפקיד שלו. לשמחתי החומוס התנמנם לו בקצה החנות,

מה שאפשר לנו לעבור את שביל הנחש המפותל, להעצר ליד

כל אחת מהחביות הגדולות, להציץ לתוכן, להריח, לגעת

ולהתוודע לשורת מצרכים מוזרים. ברור שפה ושם הצבעתי

והעליתי על נס מוצרים שהוא מכיר ואוהב, כדי שלא ירגיש לגמרי

תלוש, כמוני, בפעם הראשונה שנכנסתי לחנות טבע וחיפשתי

שזיף אומבושי, ולא חשוב כרגע מה זה ואיך הוגים זאת.

חוויה חושית, קוראים לזה, ואם אתקל בנציג ועדת דברת הבאה,

ואשאל לדעתי באשר לשיטות ההוראה בארץ, אזכיר לו את טקס

הדבש שנערך ב"חדר", ואפילו אלחין עבורו את ג'ינגל המחץ,

שהגתה מי שסיימה יב' שנים במערכת החינוך המקומית,

ללא חוויה חושית חיובית אחת, והרי התוצאה:

אם למידה מתוך חוויה חושית / לילדינו הרכים נושיט /

נתהדר בדור המאופיין בהתנהגות נעימה ואנושית /

 לה.. לה.. לה ושיט ובול שיט.

 

מקרר הגבינות הנביט לנו אפשרויות קסומות וגם את התובנה

הכי חשובה שקיבלתי, שגם ילד בן תיכף חמש חש ריגוש גדול

בעצם  הקניה, והנה הוא כבר מבקש לרכוש גבינה עם זעתר.

אני: "אבל אתה לא אוהב זעתר". הוא: "אני אוהב בייגלה עם

זעתר". אני: "נכון, רק שבגבינה אתה לא תאהב", משמע לא

בא לי לנסות את זה עליך היום, בוא נלך על בטוח ומיד אני

משתכללת בתשובות שלי, בחיי. כך עמדנו מול המקרר,

בוחנים מעדנים וגבינות עזים, בקר וכבשים, מציינים שהוא

אוהב חלב עיזים (מי ידע, שהאורבנצ'יק שמבלה אצל

סבא וסבתא בקיבוץ, בקי בהלכות מחלבות), מבדילים בין מעדן

לגבינה,  ומסכמים על גבינה לבנה ומעדן סויה. משהגענו לאזור

הירקות, השמעתי אנחה מצערת על שהוא לא אוהב, וויטמינים

וכל הג'ז הזה, והוא טען: "אבל אני כן אוהב, גזר לא מבושל,

ושומר". "שומרררר", הצטמררתי, כי ראיתי אותו עוד שנתיים

יושב בקרן רחוב עם כוס עארק ביד אחת, משקשק קוביות

שש-בש בשניה, ומתאמן על להדליק באנגים בעיניים עצומות,

אבל נזכרתי ששומר הוא ירק וכל השאר שולי.

קנחנו בממתק חרובים, או כמו שלמדנו מהשיר: בשבילו זה דני,

בשבילך חלב, ולעזאזל עם השומנים המוקשים. המטריה נעלמה

תוך שניה בפה הקטן, ואנו יצאנו מהחנות עייפים אך מרוצים.

בבית, במקלחת, אפילו צחצחנו שיניים יחד, אמנם בלי משחה,

אבל פעמיים. פעם לפני השינה, ופעם נוספת אחרי שהוא טעם

ממעדן הסויה והכריז שהוא לא מספיק מתוק.

כעת נותר רק לאמו של המתוקון, לקחת אותו לרופא השיניים

שיתן הסבר מקצועי בחלוק לבן, על חשיבות הצחצוח, על פטל

וסוכרים, כי צמד המחנכים בקרוס וקריוס, כבר מזמן לא עושים

רושם על הצעיר, שקצת כמו כולנו, מאמין שמה שלא רואים,

לא קיים.

** סיפור אחד מתוך אוסף שהכנתי כמתנת יומולדת לחברתי,

אמא של יהלי, איתו ביליתי שעות אינסופיות, בשנה אחת מחייו.

יהלי יחגוג 10 בעוד מס' חודשים **

 

השחר העולה ינואר 7, 2009

אבא שלי, איש יקר ונעים הליכות, אוהב שוקולד. מאוד אוהב שוקולד.

כמו שילדים אוהבים, רק שהוא כבר בעשור השמיני לחייו. אבי יקירי חי על

שוקולד באופן הכי בסיסי שיש: קוביה עם הקימה בבוקר, קוביה לפני הכניסה

למיטה לעת ליל, ובין לבין עוד כמה קוביות, שניים-שלושה-חמישה קרטיבים,

סוכריות קפה, ואם אפשר פינוק בדמות רוגל'ה, קרואסון שוקולד או

עוגיות חמאה לתה, זה בכלל מרומם את נפשו.
אבל לא על תאבתו של אבי למתוקים באתי לדבר. על זה אכתוב פעם

פוסט נפרד. בעצם למה רק אחד? אפשר חמישה או אסופה, או תסכית וירטואלי,

גם סרט תעודה ב-U טיוב יכול להלקח בחשבון. אפילו חוברת צביעה לילדים.

טוב, הבנו, תרגיעי ותעלי לשחר.
כשאומרים אבא שלי ושוקולד בנשימה אחת, מתכוונים כמובן גם לממרח שוקולד.

הדייר האמיתי בבית. זה לצד זה הם ניצבים, חפיסות השוקולד (הוא רוכש אותן

בחמישיות) וקופסת השחר העולה, כן, כן, הממרח התעשייתי האיום, שפעם,

לשנים אחדות נדמה בעיני ולחיכי כאושר בהתהוותו. אבל זה היה כשהייתי

ממש קטנה וטיפשונת, כשאהבתי מיץ תפוזים של פז, שנאתי יוגורט, לגמתי זיפ,

והאמנתי בסוסים שמביאים אבירים. מאז הייתי שם ופה, טעמתי, אהבתי,

לגמתי ותודה לאלוהי הטעמים, עיצבתי מחדש גם את העדפותיי הקולינריות.

היום השחר העולה מתרגם בעיני למזון נחות, לא ראוי למאכל, לא דומה לשומדבר

שקרוי אוכל, להוציא אח תאום לחומצות שומן.
אתמול פגשתי אותו על השיש אצל הוריי, כשסכין המריחה מונח על מכסהו הצהוב.

צהוב, חי נפשי. בדיקה מהירה העלתה שזה מוצר להמדרין, פרווה (לא ידעתי

שקיים חלבי), עם הכיתוב המבטיח: "קרם מובחר בטעם שוקולד". ככה זה כנראה

כשלא יוצאים מהכולל. כהרגלי בקודש (סליחה, בחול), חיפשתי את רשימת המרכיבים למשחה הזו, שיש לה עדיין ריח של אש לילה מכיתה ו', וארומה של גריז חום

שעומד בתקן iso 905 לחומרים מתכלים. האותיות הגדולות מבשרות שהמוצר

ללא שומן טראנס, ואפילו מצויינת כמות הגלוטן (יש לי עוד בדיחה על הקודש, אבל

אני מתאפקת), ומימין מובטח שהמוצר מכיל סוכר, שמני מאכל, אבקות קקאו,

לציטין וחומרי טעם וריח. בסדר הזה. תחשבו כמה סוכר ושמן היו מוצאים מהמוצר

הזה אילו יכולנו להעביר אותו סחיטה מחודשת, ממוחזרת, ברוח הימים הירוקים.
ועכשיו רק אל תצאו עם הקלישאה של: "תראי איזה יופי את גדלת ואכלת לא מעט ממנו".
תאמינו לי שאם הייתי יכולה לתבוע את חברות הממתקים, על שיעבוד נשמתי לשוקולד,
ועל רמת הסוכרים והטריגליצרידים שהשתכנו לי בדם עשרות שנים, הם היו ניצבים

ראשונים בתור, כי כמו שהבנתם, את אבא שלי אין טעם לתבוע.

 

 

 

 

הרווח בין הגבר למקרר ינואר 7, 2009

 

 

 

בשלתי והותרתי, אז ריפדתי מלוא הטנא שתי קופסאות ממיטב בישוליי ושילחתי לביתו של אחי הרווק.

אני מציינת את מצבו המשפחתי לא כי אמא לוחצת, אלא כי זה נתון חשוב להמשך הסיפור.

בשל שעות עבודתו המרובות (סליחה, אבל למי בדיוק את מוכרת את הלוקש הזה?),

ובעיקר בשל עצלנותו בתחום המטבח, הוא לא מבשל, ומוכן רק לחמם ביום שיגרתי, או לקצוץ עגבניות ומלפפונים בימים בהם הוא שב מחדר הכושר. מבחינתו, אם ה-i phone   היה יכול להכין סלט ולהגיש לו את ספל הקפה נטול הסוכר, שאר אביזרי המטבח היו ממש מיותרים, ושטח המטבח היה הופך חיש קל לאיזור אחסנה לציוד תחביביו הספורטיביים.

למרות כל האמור לעיל, אחי הקטן אינו חובב קופסאות שימורים, או לא עלינו, ארוחות טלוויזיה. נהפוך הוא. הגברבר מפגין גינוני פיינשמקריות נאים, יודע מאיזו מסעדה להזמין מה, וגם כמה עולה השליחות. הס מלהזכיר פיצה, כי הוא ממעט בפחמימות. בקיצור, אחי הוא סוג של כוסית, אם לא הבנתם עד עכשיו,

רק עם יכולות טכניות גבוהות ובלי חוטיני.

ובחזרה לסיפורינו: המשלוח עזב את ביתי, ואני תזכרתי לעצמי לשלוח לאח הודעת טקסט (תגידו אתם מסרון) על האוכל שממתין לו במקרר ביתו. אך מה לעשות ואחותו הגדולה הייתה עסוקה בדברים אחרים, או שסתם פרח מזכרונה, ולמה לא שניהם?

למחרת בבוקר כשהוא עמוק בעמל יומו, החלפנו מילים בתוכנת מסרים ברשת, ותודות לסקרנותי, שאלתי אם נעמה לו ארוחת הערב שבשלתי. שערתי שהוא יבליג על הבדיחה המתבקשת על נעמה, ויענה לי בשתיים-שלוש מילים, כי בחלק הזה של היום טיים איז מאני, כך שלשבע הבאות לא ציפיתי: "אין לי מושג על מה את מדברת".

אני: תסביר

אחי: מה לא הבנת?

אני: למה לא אכלת

אחי: כי המקרר שלי ריק

אני: לא, הוא לא. הא מכיל 2 קופסאות מזון טעים, שבשלתי לגמרי לבדי

אחי: עכשיו אני יודע

אני: איך לא ידעת זאת אתמול?

אחי: כי לא פתחתי את המקרר

דקה דומיה. עוד דקה דומיה. יצאתי מההלם.

אני: אתה מתכוון שלא פתחת כל הערב את המקרר שלך?

אחי: נכון

אני: למה בדיוק?

אחי: כי ידעתי שאין לי אוכל במקרר, אז למה לפתוח?

 

עכשיו יכולתי להרפות מהמתח שאחז בי ולצחוק. בקול. הוא לא שמע אותי, השכנים אולי.

אתם יכולים להעלות בדעתכם שקיימת בחורה עלי אדמות שלא תפתח את המקרר בביתה לפחות 4 פעמים במהלך ערב אחד, גם אם היא יודעת על-פה את תכולתו, כולל הזווית המדוייקת בה ניצבת הביצה הגלמודה, מפלס ריבת התותים, מצבם הנפשי של הירקות שבמגירה, מספר גרגירי אורז הסושי שבצנצנת הזכוכית וריקותה של קופסת השוקולדים שקבלה במתנה לפני חודש, ונעים להזכר בה בכל פתיחה, מחדש. כי מה לעזאזל הקשר בין הידיעה הברורה שלנו על תכולתו, לבין היד המזדרזת לפתוח את דלתו?

חוק ידוע הוא שבחורות באשר הן, אחת לאיזה זמן לא מדוייק, תגשנה לברר מקרוב מה שלום המקרר היקר שלהן, כי מי יודע, אולי איזה כריך עסיסי ממתין שם במדף העליון, או שמא קערת מרק מהבילה ושלושה תמרים לחים, או סתם סלט מנגו מרענן? העובדה שעונתו של האחרון הסתיימה מזמן, היא פרט שולי. אבל ממש.

תקראו לזה הרגל, דפוס מיושן, חוסר מנוחה, אימון שריר האחיזה, או סתם אמונה בניסים, אבל מה מפריע לנו לפנטז על זה שהמקרר שלנו הגניב לחללו החשוך, כמה מנות מפתות שעה שהתקלחנו והותרנו דלת נעולה בשבעה בריחים? כי אם זה אמונה או שכל, אנחנו בוחרות שוב ושוב באמונה. ראו ערך הנסיכה והצפרדע.

 

מישהו מכיר איזו נסיכה ספורטיבית, אינטיליגנטית, בלונדינית, שנונה וחייכנית, דגש על הספורטיבית?  כן, אמא … אני שואלת גם פה, ואת עצמי אני מרגיעה, שהכל לטובת חיזוק הקשר בינו לבין המקרר שלו.

 

 

חדש! – הכנסו לגלריית התמונות מימין נובמבר 14, 2007